פסק-דין בתיק תא"מ 50483-02-12

התובעת מבקשת לחייב הנתבעים בסכומים ששילמה בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 05.04.11.

לטענתה, התאונה אירעה כתוצאה מסטיית הנתבע, שנהג באוטובוס דו-מפרקי של הנתבעת, לנתיב בו נסע הרכב שביטחה (להלן: "הרנו"). הסטייה התרחשה בעת ששני כלי הרכב ביצעו פנייה שמאלה בצומת מרומזר.

הנתבעים מכחישים את האחריות לתאונה ולשיטתם נהג הרנו סטה מנתיבו לנתיב נסיעת האוטובוס.

בדיון בפניי העידו הנהגים המעורבים בתאונה.

אין חולק על העובדות הבאות:

הרנו נסעה בנתיב שמאלי לנתיב בו נסע האוטובוס, כששני נתיבים אלה מיועדים לפנייה שמאלה.

הפגוש הקדמי של הרנו נפגע ונתלש ממקומו. כמו כן נגרמו לרנו פגיעות פח בכנף הקדמית-ימנית.

נהג הרנו העיד, כי עמד ברמזור לפנייה שמאלה בעל 2-3 נתיבים, כשמימין לנתיבו עמד האוטובוס.  בהתחלף מופע הרמזור החלו לפנות שמאלה, כשלפתע האוטובוס, חלק מהאוטובוס נכנס לנתיב נסיעתו. הנהג העיד כי בלם כשלא מצא דרך לחמוק, אך נפגע מחלקו האחורי של האוטובוס.

הנתבע העיד כי עמד בנתיב ימני המיועד לפנייה שמאלה. כשהחל לפנות, הביט במראה השמאלית והבחין כי הרנו סוטה מנתיבה לכיוונו. הנתבע טען שניסה לחמוק ימינה, בכוונה למנוע את הפגיעה, אך ללא הצלחה.  

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ושמעתי את עדויותיהם, וכן עיינתי בנספחים שצורפו לכתבי הטענות ובתמונות שהוגשו, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

מידת ההוכחה הדרושה, היא על פי מאזן ההסתברות, דהיינו: התביעה תתקבל כאשר הגרסה המוצגת על ידה נמצאת מתקבלת יותר על הדעת מכפי גרסת ההגנה. אין מידה זו גורעת מהעקרון הבסיסי של דיני הראיות, לפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה נושא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוסה. בעל הדין שיזכה במשפט, הוא זה שישכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו (ראה: ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589).

לאחר שבחנתי בעיון רב את עדויות הנהגים, מצאתי את נהג הרנו מהימנה.

הנתבע העיד: "ניסיתי לברוח ימינה אבל לא הצלחתי אז התנגשנו. הוא כנראה בלם ואני המשכתי והתנגשנו" (ראה: עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 20). לטעמי, דברים אלו מעלים תמיהה - אילו אכן צפה נתבע 1 את התרחשות האירוע, בעודו מביט במראה הקדמית-שמאלית לאורך כל ההשתלבות. מדוע אם כך, לא בלם את רכבו, כשם שנהג מבוטח התובעת, בד בבד עם הניסיון להיצמד לימין הדרך ככל האפשר. לא כל שכן, מדוע לא הזהיר את נהג הרנו באמצעות הצופר?

לשיטתו, המשיך בנסיעתו. אם נכון הדבר, עולה ספק בדבר הסתכלותו במראה וצפיית התאונה טרם התרחשותה, שכן לטעמי, סביר יותר להניח כי לו צפה את ההתנגשות היה פועל מתוך דחף טבעי, בולם וצופר.

נוסף לכך, העיון בתמונות הנזק שנגרם לרנו, אשר מאומת בעדויות שני הנהגים, מתיישב יותר עם גרסת נהג הרנו, לאופן התרחשות התאונה, מזו של הנתבע.

יש להוסיף, כי סטיית מפרקו האחורי של האוטובוס לנתיב נסיעת הרנו, מתיישבת גם עם עדות הנתבע, לפיה ניסה "לברוח" ימינה כשהבחין בהתקרבות הרנו. כאמור בדבריו, המפרק האחורי נוסע אחר המפרק הקדמי. קרי: בעת סטיית הקדמי לימין, סוטה האחורי לאותו כוון. יש לזכור כי מדובר בתנועה נמשכת שמאלה, ובמהלכה סטייה ימנית. לכן, עדות זו מחזקת את עמדת התביעה, לפיה סטה חלקו האחורי של האוטובוס לנתיב הרנו.

התביעה מתקבלת, איפוא במלואה.

הנתבעים ישאו, יחד ולחוד, בסכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן ישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח.